<h1>שבלי הלקט סימן ק"כ</h1>
<h2>דף מד.</h2>
נר שהדליקו בה באותה שבת, פליגו בה רב אחא ורבינא. חד אמר הלכה כר' שמעון בכולה שבת לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו. נר ישן. וחד אמר הלכה כר' שמעון בכולה שבת לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו. נר שהדליקו בה באותה שבת, וקיימא לן בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא, וסימניך חח ונזם. והילכתא כרבינא לקולא, לבר מתלתא: אומצא ביעי ומזירקא. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד שלמחרישה. וכתב רבינו ישעיה זצ"ל, דאפילו נר שהדליקו בה באותה שבת, דאסרי בין רב אחא בין רבינא, אילו היה צריך למקומה, כגון שתלה הנר על שולחנו או בשום מקום שצריך להשתמש בו והנר מעכבו, שמותר לטלטלו, דהא כלים שמלאכתן לאיסור מוקצין הן לר' יהודה, ואפילו הכי הן מותרין לצורך גופן ולצורך מקומן. והוא הדין נמי נר או מנורה שהדליקו בהן באותה שבת אע"פ שהן מוקצין מחמת איסור והן אסורין לטלטלן אפילו הכי לצורך גופן ולצורך מקומן מותרין לטלטלן. ובשם גאונים אחרים מצאתי יש שמניחין בשבת פת על הנר שהדליקו בה באותה שבת ומטלטלין את הנר. וטעות בידם, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכן פסק רבינו חננאל זצ"ל דקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. ורבינו תם והר' יוסף כתבו שאין לטלטל שום מוקצה על ידי ככר או תינוק. והר' אליעזר מטול זצ"ל כתב בתוספותיו במסכת יום טוב וכבר מסופקין היום בזה הדבר שהוא בסיס לדבר האסור, כגון במניח אבן על פי חבית או נר על מנורה כדאמרינן בפרק נוטל, בנוטל אבן שעל פי חבית, לא שנו אלא בשוכח אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האסור, אם יכול לטלטל לצורך מקומו אי לא. והיה אומר מורי דאסור לטלטל, דאמרינן בפרק כירה רמי ליה אביי לרבא מי אמר (שמואל) [ר' שמעון] כבתה אין לא כבתה. לא, מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה. והא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, דתנן גורר אדם מיטה כול' עד אלא אמר רבא הנח לנר ושמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. ולא קא מפליג בין צורך גופו לצורך מקומו. ויש מפרשין להתר מהא דאמרינן בפרק נוטל מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, וקאמרינן בגמרא לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, וקאמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו. ויש לדחות זו הראייה, דעל השוכח קאי, דאמר בשוכח מנער את הכר, ואהא קאי ר' יוחנן. ובחיבור הר' אברהם ביר' דוד זצ"ל מצאתי כבר ראיתי אחד מחכמי הדור שהתיר לטלטל נר שהדליקו בה באותה שבת על ידי ככר או תינוק, אמר אברהם לדברי המקיל דמדמי מוקצה מחמת איסור לדבר שמלאכתו לאיסור, אם כן למה ליה ככר, הא קיימא לן דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. ואולי מחמה לצל קאמר. מכל מקום טועה היה שאינו דומה מוקצה מחמת גופו למוקצה מחמת מלאכתו, דמוקצה מחמת מלאכתו כשמשתמש בו מלאכת התר כבר הלך איסורו לאותה שעה, אבל מוקצה מחמת גופו כיון דאיתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי יומא והוה ליה כתרומה טמאה שהיא מוקצה מחמת גופה ואמרינן שאין מטלטלין אותה עם הטהורה כל היכא דמצי שקיל לה לטהורה ומישבקה לטמאה, דהכי אוקמה רב חסדא למתני' בשטהורה למטה וטמאה למעלה, ובפירות המיטנפין דלא איפשר לנערינהו ובשוכח אבל במניח לא. ואין לסמוך על אותו חכם שהיה מתיר כך.
<h2>דף קכד.</h2>
כל דבר שיש עליו תורת כלי ראוי לטלטלו בשבת בכל עניין, אך שיהא מלאכתו להתר. כדתנן כל הכלים ניטלין בין לצורך בין שלא לצורך. מאי לצורך ומאי שלא לצורך. אמר רבא הכי קאמר דבר שמלאכתו להתר ניטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, ושלא לצורך נמי אפילו מחמה לצל מותר. ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, מחמה לצל אסור. ושלא יגנב כמחמה לצל דמי. כתב בעל היראים אם עשה אדם דבר התר בסיס לדבר האיסור על דעת להיות האיסור שם עליו כל השבת, אפילו אם נפל האיסור מעל ההתר, אסור לטלטל את ההתר, כדתנן בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. ותנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. ואמר רב חייא בר אשי לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ואמר רבא בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך עצמו, אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו. אבל אם עשאו בסיס לדבר האסור, על דעת לנער האיסור בשבת מנערו ומותר, כדתנן בפרק במה טומנין טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה נוטל את הכסות והן נופלות, משום דעל דעת לנערן הניחן שם. ורבינו ישעיה זצ"ל פסק כמאן דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי חבית ומותר לטלטל האבן בידו. וכן נמי יכול לטלטל האבנים לסגור בהן הדלתות כיון שנעל בהן בחול. וכל שכן אם ייחדן והזמינן לכך. מצאתי במעשה הגאונים ז"ל מעשה והניחו מערב יום טוב כיס מעות על כלכלה שלפירות, והתיר ר' לומר לגוי לסלק הכיס מן הכלכלה. ובשם רבינו יצחק ביר' יהודה זצ"ל מצאתי מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ומותר להניף בו על השולחן בשבת להבריח את הזבובים מעליו, דכיון דלצורך כך חתכו עשאו כלי גמור ואין בו איסור טילטול. וכך התיר ר'.
<h2>דף קנז.</h2>
תנן התם בית שמאי אומרים מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה. רבינו שלמה זצ"ל פירש קליפין קליפי אגוזים. ולא אסתבר ליה לרבינו ישעיה זצ"ל דהא איתוקמא מתנית' בית הלל כר' שמעון, דאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון, ואפיך מתני' בית הלל אומרים מעבירין ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלה, ובעל כרחין בקליפין הראויין למאכל בהמה מיירי כדתני סיפא שיער שלאפונים ושלעדשים מפני שהן כמאכל בהמה, ומוקמינן לה כר' שמעון. אבל קליפי אגוזים דלא חזו בשבת למידי הוו להו כאבנים, ואפילו ר' שמעון אוסר לטלטלן. וסיפא לפרושי רישא אתת, מה הן הקליפין המעבירין, הראויין לבהמה. וכן כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל כי קא שרי ר' שמעון לטלטולי עצמות וקליפין כגון עצמות דחזיין לכלבים וקליפין דחזיין למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא שרי ר' שמעון. ותנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל לעורבים. ויש מפרשין דאפילו אם אינן ראויין לבהמה שרו לטלטולינהו, דאי ראויין, אפילו ר' יהודה מודה, דומיא דמעיא דבר אווזא, דכיון דמסרח דעתיה עילויה להאכילו לשונרא. כתב אחי ר' בנימן נר"ו מה שנהגו להצניע אתרוגין ופרישין בחול או בעפר כדי שיתקיימו בלחותן ולא יכמשו ויתייבשו, נראה לי שמותר לגלותן ולהוציאן משם, ואינו דומה לפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, דהתם תבן דומיא דגחלים שהן מוקצין, כגון תבן שהכניסו לאוצר, אבל האי חול ועפר אינו מוקצה דהא חזי לכסות בו צואה, ומוכן הוא, כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צורכו. ודווקא בעפר המיוחד לכך, כדאמרינן עלה והוא שייחד לו קרן זוית. אבל עפר תוחח שבקרקע ביתו לא. ומי שאינו רוצה לסמוך על התר זה תוחב את הסכין ומוציאו, דקיימא לן כר' אלעזר בן תדאי דאמר תוחבין לה בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול.
נר שהדליקו בה באותה שבת, פליגו בה רב אחא ורבינא. חד אמר הלכה כר' שמעון בכולה שבת לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו. נר ישן. וחד אמר הלכה כר' שמעון בכולה שבת לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו. נר שהדליקו בה באותה שבת, וקיימא לן בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא, וסימניך חח ונזם. והילכתא כרבינא לקולא, לבר מתלתא: אומצא ביעי ומזירקא. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד שלמחרישה. וכתב רבינו ישעיה זצ"ל, דאפילו נר שהדליקו בה באותה שבת, דאסרי בין רב אחא בין רבינא, אילו היה צריך למקומה, כגון שתלה הנר על שולחנו או בשום מקום שצריך להשתמש בו והנר מעכבו, שמותר לטלטלו, דהא כלים שמלאכתן לאיסור מוקצין הן לר' יהודה, ואפילו הכי הן מותרין לצורך גופן ולצורך מקומן. והוא הדין נמי נר או מנורה שהדליקו בהן באותה שבת אע"פ שהן מוקצין מחמת איסור והן אסורין לטלטלן אפילו הכי לצורך גופן ולצורך מקומן מותרין לטלטלן. ובשם גאונים אחרים מצאתי יש שמניחין בשבת פת על הנר שהדליקו בה באותה שבת ומטלטלין את הנר. וטעות בידם, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכן פסק רבינו חננאל זצ"ל דקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. ורבינו תם והר' יוסף כתבו שאין לטלטל שום מוקצה על ידי ככר או תינוק. והר' אליעזר מטול זצ"ל כתב בתוספותיו במסכת יום טוב וכבר מסופקין היום בזה הדבר שהוא בסיס לדבר האסור, כגון במניח אבן על פי חבית או נר על מנורה כדאמרינן בפרק נוטל, בנוטל אבן שעל פי חבית, לא שנו אלא בשוכח אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האסור, אם יכול לטלטל לצורך מקומו אי לא. והיה אומר מורי דאסור לטלטל, דאמרינן בפרק כירה רמי ליה אביי לרבא מי אמר (שמואל) [ר' שמעון] כבתה אין לא כבתה. לא, מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה. והא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, דתנן גורר אדם מיטה כול' עד אלא אמר רבא הנח לנר ושמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. ולא קא מפליג בין צורך גופו לצורך מקומו. ויש מפרשין להתר מהא דאמרינן בפרק נוטל מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, וקאמרינן בגמרא לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, וקאמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו. ויש לדחות זו הראייה, דעל השוכח קאי, דאמר בשוכח מנער את הכר, ואהא קאי ר' יוחנן. ובחיבור הר' אברהם ביר' דוד זצ"ל מצאתי כבר ראיתי אחד מחכמי הדור שהתיר לטלטל נר שהדליקו בה באותה שבת על ידי ככר או תינוק, אמר אברהם לדברי המקיל דמדמי מוקצה מחמת איסור לדבר שמלאכתו לאיסור, אם כן למה ליה ככר, הא קיימא לן דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. ואולי מחמה לצל קאמר. מכל מקום טועה היה שאינו דומה מוקצה מחמת גופו למוקצה מחמת מלאכתו, דמוקצה מחמת מלאכתו כשמשתמש בו מלאכת התר כבר הלך איסורו לאותה שעה, אבל מוקצה מחמת גופו כיון דאיתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי יומא והוה ליה כתרומה טמאה שהיא מוקצה מחמת גופה ואמרינן שאין מטלטלין אותה עם הטהורה כל היכא דמצי שקיל לה לטהורה ומישבקה לטמאה, דהכי אוקמה רב חסדא למתני' בשטהורה למטה וטמאה למעלה, ובפירות המיטנפין דלא איפשר לנערינהו ובשוכח אבל במניח לא. ואין לסמוך על אותו חכם שהיה מתיר כך.
